זהו מסמך שהוצאתי ממנו את כל הפרטים האישיים ותאורים שנכונים לנו
במטרה שיסייע להורים אחרים להכין תוכנית טיפולית הכולל הדרכה להורים לצורך קבלת סבסוד
זה מה שנאמר טרום האימוץ: "טיפולים עד גיל 18 ממומנים" !!! ?
אארגן אותו יפה בעתיד, בינתיים השתמשו בו As  Is

וכמובן הכניסו את הרוח שלכם, בהצלחה.
אמא אמיתית

הדרכות להורים מאמצים ברשת. יש דבר כזה.
להרשמה 

שעה שלימה של שיעור פרטי
במתימטיקה בסקייפ
הלכה פייפן.
הילד: "אני לא מבין כלום…"
בסוף השיעור ניגש לסינר שלי: "את רוצה שאני יהיה חכם…"
ניסיון ללמוד איתי במטבח הנקי לכבוד שבת
כשל, כי היה בוטה.
כעבור דקה קמתי: "כשאתה…אני לא מוכנה…
עוד 5 דקות ננסה שוב".
כמה פריטים עפו באויר ואני…יציבה.

כעבור שקט ארוך
הוא: "אני יכול בבקשה להכין איתך אוכל ותוך כדי תלמדי אותי
משוואות עם נעלמים?"

אם יתן למורה שלו לחשבון את הקציצות שהכין יקבל 100 עגול.

אתם כותבים "תעודת ההמלצה" להורים שלכם. מה תכתבו?
אם במקרה לא הכרתם אותם, מה הייתם רוצים לכתוב?

יום המשפחה. כל ההורים חגיגיים מתישבים על שולחנות הכיתה שהוצמדו לקיר. התיישבתי גם אני. הילדים על המחצלת. המחנכת משתפת איך הילדים עבדו יפה בנושא. ולפינאלה היא מדגישה: "כל ילד יגיש כעת להוריו תעודת המלצה שהכין…".
הילדים קמים כמו חיילים, נעמדים בטור וניגשים למורה. היא שולפת מסלסלה ענקית את

התעודות – על חלקן נצנוצי זהב, אחרות מעוטרות בגזרי גו'רנאלים, כתב נאה, והמון סופר-לאטיבים להורים המופלאים. המון.

על מלחמת גרילה בטלפונים חכמים, שתיית מיץ תפוזים ב-2 לפנות בוקר ו…לבד.
בזכות קונפליקט כרוני משפחתי נכתב פוסט זה.  מה להבא? "אפשר עוד כוס מיץ?"

אישה בורחת מביתה
אני יושבת בקפה תפוז בפארק האופניים של הרצליה. מי שמגיע לכאן עושה טרק אופניים כאימון לטור דה פראנס. לא הגעתי בשביל לרכב על מסלול מהמורות.

• לקחו לך פעם את הסמארטפון מול העיניים?
• החליפו לו את הסים כדי שיעבוד עם קו אחר?
• ואחרי כמה ימים פשוט לקחו לך אותו, פיצחו את הקוד ואז שינו אותו?

אני מניחה שלא! ואם כן איך היית מגיב?
אני מניחה שהדאלי-למה לא התמודד עם זה, הוא מתמודד עם סבל של העם הטיבטי וזה קורה אלפי ק"מ ממנו. גם הבודהה לא נאלץ להתמודד עם הבן שלו שעושה הכל כדי לשחק במכשיר, בודהה פשוט ברח מהבית כדי לזכות בהארה עמוקה. ככל שאתה רחוק יותר, כך קל יותר.
בודהה דיבר על החץ הראשון והחץ השניוני. החץ הראשון הוא המקרה עצמו שאירע ואין לך שליטה עליו, אין לך דרך למנוע אותו. החץ השני הוא איך אתה מתמודד עם החץ הראשון. מוות הוא מוות, שקר הוא שקר, פצע הוא פצע וכו', אבל כמה זה מטלטל אותך ולאן זה לוקח אותך ומה "זה" מונע ממך?

גדול עליו
הבן שלי פשוט לא מסוגל לעמוד בפניו של מכשיר מרצד אפליקציות. היו לו שניים כאלו שנדבקו אליו והסבו נזק (לפי תפישתי) ולכן סולקו מהבית. וזהו. כעת כשחבר הביא לי מכשיר חכם החלטתי לקבל. האם העובדה (חץ ראשון) שאדם קרוב אלי לוקח ממני ללא רשותי מכשיר ששייך לי יסב לי סבל?
שבועות ארוכים למדתי בזכות "הסמכות החדשה" איך להגיב למקרים של אלימות וחציית גבולות, איך לא להסלים, איך להגיב בהשהייה ואיך אם נדרש לגייס תמיכה מהסביבה.
ביום ד' השבוע כשהבן שלי החליף סימים, הבודהה ברגע הארתו היה נראה תזזיתי ביחס לאיך שנראיתי אני. הייתי אמא אדמה, גאיה בהתגלמותה-שקטה, נוכחת, מכילה. בנסיעה למטפל (שלו) לא דברנו, לא הגבתי לאמירות שלו. כשהחללית נחתה בהוד-השרון קראתי לו לחזור לרכב לסגור בטובו את הדלת. הוא התקרב אלי, סובב את פניו, מוודא שאף אחד לא מבחין. חרץ לשונו By the Book. היד שלי עפה ונחתה לו על הלחי.
אני לא גאה אבל אני גם לא מתביישת. אני לא מתנצלת, אבל גם לא פשוט לא.
כעבור שעה סיפר לי בטלפון המטפל (שלו) מה עושה טייס כשהמטוס מסתחרר.

לעזור את ההגה
אתם יודעים נכון? כבר כולנו היינו בסדנת ניו-אייג'. להרפות. לעזוב שליטה, לשחרררררר.
אני מתה לפגוש את הטייס הזה שהנווט שלו דוקר אותו מאחורי הברך בקיסם שיניים, אומר עליו שהוא שרמו_ה, אומר לו "ווואאאווו תראה איזה נוף מ ה מ ם יש למטה" וברגע שהטייס מתפתה להשקיף אל החוץ, חומד לא הנווט את הסמארטפון מכיס הסרבל, מחליף עם הסים שלו ומתחיל להוריד אפליקציות.

הטייס נותר Cool. בתור בעל כנפיים הוא יודע לעוף מעל זה. הנווט מדלג במטוס הקרב מצד לצד כי אין מה לעשות את ה Hipper אי אפשר להשאיר על הקרקע. הטייס מתעלם כי יש לו משימות להשלים עד הבסיס. ואז כשנוחתים הנווט מדלג החוצה, משאיר את החופה שלו פתוחה, הטייס קורא לו לשוב, הנווט חוזר ויורק עליו או מפליץ או מזקיר לעומתו אצבע משולשת (תבחרו) והטייס מושלם ככל שיהיה מוריד עליו כאפה…
איזה באסה, הנווט עיניו החומות הע נ ק י ות מתמלאות דמעות הוא רץ למטפל ומלשין.
עוד יומיים קצת פחות מג'ועג'עים חולפים להם, אבל אז אחרי שהנווט נוסע עם אימו החסודה, הטייסת,

לצורך העניין, לחברים נהנה שם מאירוח (שניים וחצי סטייקים, דג בגריל ושעות של צפייה בסרטונים) חוזר הביתה ומחליט שוב לחמוד את הנייד של הטייסת. והוא מבסוט. הטייסת פחות, אבל הבטיחה לעצמה שלא הנווט ינווט אותה, ולא החץ השני יערער אותה, היא ורק היא תבחר מה יתחולל בליבה.
וזה כל ייעודה ברגעים יקרים אלו ממש לשמור על שפיות נפשה, להייטיב עם רוחה ולעשות ולו בכדי לא להגיע שוב ללחיו של הנווט.

משפט אחד ודי
היא הלכה זקופה לחדרו של הנווט ובחרה לומר משפט אחד ויחיד: "עברת על הכללים-לקחת לי את המכשיר, אני נותנת לך הזדמנות אחת להחזיר לי אותו, אני סופרת מ-10 ועד אפס…" והוא מתפוצץ מצחוק…, קיבל סטנדאפ ב- live. ניתקתי את המאוורר, ירדתי איתו (עם המאוורר) לרכב (כדי שהנווט יתייבש). עם הפיג'מה שלי הסתובבתי בשיכון והתיישבתי על הספסל של הזקנים, או מובטלים או אימהות-טייסות בלילה.
נשמתי כמה עשרות פעמים. הלכה לי השינה המוקדמת שכה ייחלתי לה. שלחתי לנווט אור ואהבה, סליחה ותודה. חזרתי על כך שוב ושוב ולא קרה דבר. (בעצם כן, כי ברגע שהקלדתי כעת הוא התקשר ו…ניתק) ואז נזכרתי שכשיצאתי מהבית נעלתי את הדלת והשארתי (בכוונה) את המפתחות שלי במנעול. פתחתי את ארון החשמל והורדתי את המתג הראשי. שישב בחושך בבית נעול ובלי מאוורר.
הרגשתי שאני רווויה. ספוגה שנים של התנהלות שלא ממש עשתה שינוי גורף. הצלחתי/ הצלחנו לאורך השנים להוריד את המינון של הפיצוצים, את מינון האלימות, את שיאי המשבר, את התכיפות ואת משך כל אירוע. אבל עדיין יש טריגרים, יש פיתויים – דברים לא תקינים קורים. והם קורים "אין מה להתווכח עם המציאות" אומרת ביירון קייטי. השאלה אם אני מוכנה לחיות עם המציאות שאני לא מתווכחת איתה? "תאהבי את מה שיש" היא מוסיפה. אני מתה על מה שיש. אני יושבת על ספסל בלילה וממש, ממש לא בא לי להיכנס לבית שלי, לחדר השינה שלי. לא מסוגלת להיכנס למיטה, כאשר בחדר ליד הבן שלי על הנייד שלי אחרי שפרץ אותו ולדבריו גם שינה לו את הקוד. אם אקח לו את המכשיר בכח, עלולה להגרם הסלמה, אלימות ופיצוץ. אני נמנעת. אני הטייס שמטוסו מסתחרר והוא מרפה מההגה. No Control

אמא, לפ-טופ ותפוז
החלטתי להיכנס לבית שלי ולקחת לעצמי תיק עם דברים אולי להזמין את עצמי לקפה בחוץ, לקחת פסק-זמן, להיזכר איך קוראים לי, לכתוב סוף-סוף את שעל ליבי. וכך עשיתי. נכנסתי. הבן חקר לאן ואני רק השבתי שככה אני לא רוצה. הוא הכניס לי לתיק מכשיר נייד ישן (עם מסך שבור) ורץ חזרה לחדרו לשחק. מסתבר שאת החכם שמר לעצמו למשחקים ולי נתן מכשיר, כדי שיוכל ליצור עמי קשר.
עד לאן אסע? עד מתי? האם את הלילה אעביר ברכב?
מחר יש לי סדנה להעביר, יש לי פגישה חשובה, יש לי עבודה, משימות, שאיפות. יש לי חיים! העייפות הורגת אותי. חופשת הקיץ בארץ בעיצומה, זמן נפלא לחגוג, עיתוי מושלם לטיפוח קשר אמא-בן. הרי מתי שוב תהיה לי הזדמנות לכייף איתו? הוא עולה לכיתה ז' ואח"כ מי אני?
את משקפי הנסיעה שלי לא מצאתי. לקחתי לפטופ, חולצה שתהיה מעל הגופייה, החלפתי מכנסיים, נעלתי נעליים בצבע תפוז ויצאתי.
הגעתי לקפה "תפוז", המטבח סגור רק הבר פתוח. הזמנתי מיץ תפוזים. מתחתי סרט על ראשי שיתפוש את המוח במקום, שלא אשתגע, רק שאשמור על שפיותי. חיברתי את הנייד לשקע והתחלתי לכתוב. הזמן עובר, החיים עוברים, האם כך אני רוצה להעבירם?
כן, לעתים חולפת המחשבה להתרחק מהבית לתקופה. להשאיר את הילד אצל המטפל או אצל עצמו. שהנייד ישמור עליו אם הוא באמת חכם.
שאלוהים ישמור עלי, כדי שאוכל אני לשמור עלינו.
הגישו לי חשבון ועלי לפרוע אותו.
השארתי טיפ.
לתת מבלי לצפות לקבל.
לתת ולדעת מתי להתרחק.
חצות.