כשקשה לי

אתם כותבים "תעודת ההמלצה" להורים שלכם. מה תכתבו?
אם במקרה לא הכרתם אותם, מה הייתם רוצים לכתוב?

יום המשפחה. כל ההורים חגיגיים מתישבים על שולחנות הכיתה שהוצמדו לקיר. התיישבתי גם אני. הילדים על המחצלת. המחנכת משתפת איך הילדים עבדו יפה בנושא. ולפינאלה היא מדגישה: "כל ילד יגיש כעת להוריו תעודת המלצה שהכין…".
הילדים קמים כמו חיילים, נעמדים בטור וניגשים למורה. היא שולפת מסלסלה ענקית את

התעודות – על חלקן נצנוצי זהב, אחרות מעוטרות בגזרי גו'רנאלים, כתב נאה, והמון סופר-לאטיבים להורים המופלאים. המון.

הבן שלי אפילו לא קם, לא לכבודי ולא לכבודו. בסוף הוא קם לכבוד הכדור. הטוסיק שלו בער והוא טס למיסדרון, ארגן בשניה אחת טורניר כדורגל ועף על זה.
כשהטקס הסתיים, החלטתי להיות יעילה, ניגשתי למגירה שלו, כדי לגלות תפוחים וסנוויצ'ים יתומים. לא גיליתי. במקומם גאלתי מייסורם כמה מבדקים. הייתי שמחה לקבל מחמאה: "את נראית בגיל של הציונים של הבן שלך" אבל זה לא קרה. במקום הציפיות מצאתי ניר מקומט עם כתב מסורבל.
"כשקשה לי את עוזרת לי…"
זה מיצה הכל.
הזדקפתי, הנפתי מעלי עשור מגילי, עור פני התמתח וזהר.
הלב גאה.
חיבקתי בשקט את הילד הכי שווה בשכבה. ויצאנו.

כתיבת תגובה

האימייל שלך לא יוצג באתר.

תגי HTML מותרים: <a href="" title=""> <abbr title=""> <acronym title=""> <b> <blockquote cite=""> <cite> <code> <del datetime=""> <em> <i> <q cite=""> <strike> <strong>