לפני 7 שנים בדיוק, יקירי, את ליל אמש ישנת במיטה בחדר עם עוד שלשה חבריך למסע החיים. בחדרים הסמוכים ישנו ילדים רכים, ארבעה בכל חדר. מה עבר עליך בליל אמש הזה לפני 7 שנים?
תקווה, פחד, חלומות שהתנקזו לפתע לרגע אחד. הצלחת להירדם, מתוק שלי?
לפני שבע שנים ברגע אחד נכנסת לרכבה של אישה. שבועיים קודם פרצת לבית בו חיית עם תמונותיי בידיך. בצהלות גדולות כתרועות שופר הכרזת לכל הילדים להגיע. טיפסת על כסא הושטת ידייך לתקרה וסימנת אי שם הרחק מעל ראשך: "אמא, שלי כזו גבוהה!" ירדת מהכסא והראת להם תמונות: "תראו איזו אמא יפה!" ואז כשהחזה שלך מתוח מגאווה שלפת את קלף הג'וקר: "אני הולך לגור ליד הים, לא ים אחד, שלשה!". ואכן הכנתי לך אלבום עם המון תמונות של ים זריחה, שקיעה ומה שביניהם כי כזו אני – בלי הים לא זזה. אחכ הגיע יום שני 1.1.2007. הגענו הביתה. ועוד יומיים אולי שלשה השמש קראה לנו לצאת. הלכנו ברגל עם תיק קטן והגענו לים. כל כך התלהבת, כל כך שמחת לראות את הים שלך, שלי שלנו – ואז ידעתי אתה באמת הילד שלי.
ברחמי לא היית, ברכבי היית. וכך אישה לבדה נשאה-נסעה שעות ארוכות ילד קטן מעיר דרומית יבשה בדרכים עמוסות מכוניות בהן נוהגים אנשים ואף אחד לא מנחש שילד חדש ברכבי. אף אחד לא מעלה על דעתו שעל מנשא הרכב מאחור תלויות אופנייך, אלו שקבלת עוד קודם מהאם שילדה אותך מרחמה. על ברכך במושב האחורי מונחים אלבומים עם תמונות סדורות אחת אחת, כתב יד מעוטר וזכרונות פסיפס של חגיגות הולדת, בריכות, תחפושות. ובאף אחת מהן, אף לא באחת אין אות לאם אין סימן לאב.
הרכב הזה שנשא את שניינו הביתה היה לנו למרפא פעמים כה רבות. נסענו. צפונה, דרומה, קדמה וימה. נסענו ואתה מביט איך הנוף חולף מתענג על העולם שסוף סוף התחיל לנוע לכיוון הנכון.
פרצת בבכי בדרך הביתה. מתאבל? פוחד? חושש מאישה זרה שהכרת לפני אי אילו ימים. בביתה ביקרת רק פעם אחת. והנה אתה עימה כבר שעות למקום שיהפוך לביתך. הבכי המשיך ובליבי ידעתי שאם אעצור אולי תעצור גם אתה. קיבלתי את הבכי שלך, קיבלתי אותך והמשכתי. קרו דברים בדרך הזו שלולא היית ישוב שם לבדך הייתי עוצרת בצד מושיטה עזרה לאחר. איך יכולתי במצבי? לא יכולתי! כאם טרייה זו שעה שלימה עמדה לנגד עייני מציאות אחת "שלומך". הסטתי את הרכב מהמסלול והמשכתי.
הבכי המשיך. ושוב הסטתי את הרכב. נכנסתנו לכפר זר לי ולך. המשכנו לליבו. הירח עלה,
שמיים בהירים של ערב. נסעתי לאט ובדקתי "אולי תרצה לנהוג?" לא האמנת! כל כך כל כך שמחת. אמא חדשה מאפשרת לי לנהוג. התיישבת על ברכי, ניגבת את הדמעות. אותת לכיוון הנכון ונסענו במגרש שכוח אל.
מאז בכל פעם שקצת קשה או מאד מאד קל, אתה מתיישב על ברכי.
כל כך מרגש..
מקסים ונוגע