"מה זה הנייר המקווצ'ץ' הזה?" שאלתי. והוא מסתיר.
"אני יודע את הקוד למחשב שלך"
"תצילי אותי" הוא רומז ואני עצלה מלשמוע. כמה פעמים רמז לי בעבר, זרק לי קצוות של חבלים ואני מיאנתי לתפוש.

אמש א' השתלט על המחשב שלי. האם היום מגיע לו לצאת עם כל השכבה למסיבת בת-מצווה ראשונה של ילדה מהכיתה?
אתמול טרום ההשתלטות נזרקו לעברי קצות החבלים. וסירבתי לתפוש.
בהתחלה כיביתי את השלטר הראשי, אח"כ ניתקתי את המחשב מכבליו והעברתי לחדרי, והוא כעבור דקות חזר למיקומו הסורר. מ' ילמד אותי איך המקדלת מכבה, ש' יוודא שאני ואחרים יזכו בצלצול אחד לכבות את המחשב מרחוק. כי זה באמת קזינו בו כולם מפסידים.
כעבור שעתיים בהם אני מנועה מלהגיע למחשב שלי והילד מנוע מלישון הוא מתדפק על דלת חדרי: "אמא, סליחה. אני ממש מצטער על מה שקרה. אני יכול מחר לקבל את הנעליים (שנלקחו ממנו יומיים קודם בשל השתוללות…) לכבוד הבת-מצווה….?"

בבוקר סרבתי להיות הנהגת. הייתי כמו שלמדתי ברורה, קצרה, פשוטה.
א' היה המום, אמא שובתת.
מקלל (אותי) בקול רם. סוחב (ילקוט) כבד במעלה הדרך לבי"ס (30 דקות בקצב שלי, לדבריו הגיע תוך 20…)
בצהרים ובפעם השניה בשנת תשע"ג הוציא ש"ב (שיעורי בית) … וכעבור דקותיים פתח ושאל:

1. נכון אני לומד יפה?

2. אני אוכל ללכת היום לבת-מצווה?

לא כל תות הוא שטות ולא כל מקרה שווה חיטוט, לפעמים די בלפזר מעט סוכר