ושוב הוא מאחר ולא יודעת איזה בלוף הפעם יספר.
עוד פחות מיממה יום הכיפורים הזדמנות למרק את קירות ליבנו. אני מגיעה כדי לעזור לו לחזור. שתיקה קשה. היד שלי מאוגרפת בתוך עצמה והלב בתוכה. זו לא הפעם הכי קשה זו פשוט עוד פעם ועוד פעם.

ואז בעודנו גולשים בין העצים וכתמי האור הזהובים הנובעים מהפנסים מטה מטה במורד הרחובות והצללים התעדנו
הוא אומר בקול: "יש לי הרבה על מה לבקש סליחה".
"גם לי יש"…השבתי
"כן, אבל לי יותר" התעקש להוביל ברייטינג
"לי יש ארבעים" ספר "לך אולי רק שש…"
"אבל אולי השש שלי גדולים יותר" רציתי להקל
לא הצלחתי ואולי לא אצליח להקל על נפשו הדואבת.
ילד קט שעושה לעצמו חשבון נפש
ילד שיודע לפצות לפייס לאסוף חזרה את השברים
אל ליבו