ארבעת המפתחות לאימוץ 3 סרטים

לפניכם, שלשת הסרטונים. גילעד (מאומץ) ושרונה (אם מאמצת) משוחחים על אימוץ.
מיזם האימוץ הינו פרויקט להענקת הדרכה ותמיכה לקהילת האימוץ, ע"י טובי המומחים בארץ.
במפגש כאן לגעד ושרונה מגישים לכם טעימה ראשונה, התגובות שלכם יסייעו בפיתוח סדרת תכנים.

ארבעת המפתחות להבנת האימוץ מה שהוציא את גלעד לחרות אישית יכול לסייע להורים מאמצים ולמאומצים רבים לצאת מ"מצריים" ולקצר את המסע במדבר. ארבעת הקושיות שהפכו למפתחות לגאולה.

סרטון מס' 1 – האבחנה בין הורות לאימוץ
במהלך הצפייה הפעילו את כפתור הכיתובים המלבני Caption לקריאת תמליל בעברית (למטה מימין במסך סרטון ה- YouTube)

שרונה: יוצא לך להיפגש הרבה עם הורים מאמצים, עם מאומצים בעיקר בוגרים. יש איזה קושי שאתה מגלה מהשיחות שלך שמשותף לרובם? גילעד: אני חושב שהמון הורים מאמצים, ההורות המאמצת היא בשבילם ההורות הראשונה. והרבה פעמים קשה להבדיל ב"ילד המאומץ", בין ה"ילד" ל"מאומץ". כי ילד זה ילד, וכל הילדים המאומצים הם ילדים, ברובם הם בעצם ילדים רגילים שעברו משהו לא רגיל. עכשיו, הקו הראשון שצריך לעשות, הקו המפריד הראשון, אני חושב, שיכול מאד להקל זה מה הורות, ומה אימוץ, באתגרים שעומדים מולנו. יש להורות בפני עצמה, כאבא לילדים שהם כבר די גדולים, יש את האתגרים שלה שהם לא קשורים לאימוץ בכלל.

יחד עם זה יש בתוך זה את העניינים הספציפיים המאד ייחודיים ואופייניים לאימוץ, אבל הקו המפריד הראשון הוא, מה הורות? מה אימוץ? כדי לא לצבוע את הכל באימוץ, כי אז אנחנו חוטאים גם לקשר וגם לילד.

סרטון מס' 2 – 4 המפתחות המאפיינים המשותפים לאימוץ

שרונה: גילעד, אתה חושב שלילדים מאומצים, צעירים או בוגרים יש מאפיינים משותפים?

גילעד: לא וכן. כי כל אחד הוא בעצם….האמירה כל מקרה לגופו היא נכונה. יחד עם זה אני חושב שיש אזורים שבתוכם אפשר למקד את ההתנהגות או את התחושות או מה שזה לא יהיה שבא מולך מבחינת אתגר הורי, נקרא לזה. אפשר לשייך אותו לארבעה תחומים עיקריים שבתוכם "נופלים" כל המאומצים. כל אחד ברמה שלו, כל אחד בצורה שלו ובאופן אחר והחכמה היא לזהות מאיפה זה בא כדי לתת לזה את המענה המתאים או רק להיות שם כדי להכיל את זה ולתת לזה להיות כי זה יהיה. ארבעת התחומים האלה בעצם הם באיזשהו אופן כרונולוגיה.

אנחנו מדברים על טראומה. על טראומת ההפרדה מהאמא הביולוגית, היולדת, האמא הראשונה, נקרא לה איך שנרצה. אחר כך יש את עניין ההיקשרות להורים המאמצים, החדשים, השניים, איזה טייטל שבוחרים להם וההיקשרות, האטצ'מנט והבונדינג הזה שהוא מהווה את היסוד לכל מערכת היחסים איתם בהמשך. יש את ההסתגלות לתוך הזהות הכביכול נוספת/חדשה. אחר כך בא עניין השייכות. איך אני בונה את השייכות שלי לתוך המעגל שבו אני חי. ואחר כך יש את הזהות. בגיל העשרה בונים את הזהות האינדיבידואלית שלי למול השייכות שלי. יש את הבעיטות של של הטינאייג', איפה אני שייך, איפה אני …יש לי זהות משלי. ואז אנחנו מגיעים בסופו של דבר לבגרות שבה אתה די מעוצב ואז אתה מתחיל בעצם את החיים הבוגרים שלך.

סרטון 3 מתוך 3 – האימוץ לאן הולך?

נשמח לכל תגובה. ההתייחסות שלכם תכוון אותנו לפיתוח של תוכנית הדרכה. עפ ידע וניסיון שגלעד צבר בדרכו הייחודית.

גילעד: הנושא של לאן זה הולך בעצם. מה אנחנו רוצים מהילד הזה, מה אנחנו רוצים מההורים האלה. עכשיו מדובר בעצם באירוע שקורה נורא מוקדם וההשפעות שלו הן, עד היום לפחות, היו כמעט לכל החיים. אני חושב שבראייה ובהבנה נכונה של החוויה של שני הצדדים, גם של המאומץ וגם של המאמצים אפשר לגעת בדברים הבעייתיים או באתגרים או בכאבים במקום הנכון ובזמן הנכון ולצמצם את פרק הזמן שבו אנחנו מתעסקים עם ההשפעות ולהגיע יותר מוקדם למקום שבו התמונה שלמה, הזהות מעוצבת ופחות או יותר מבוססת ואותו ילד, כמו כל ילד אחר, מגיע לגיל שבו הוא נכנס לבגרות והוא נכנס לבגרות בלי התרמיל הכבד הזה. החור השחור הזה שכולם מדברים עליו, אני היום בהחלט מאמין שהוא לא הכרח המציאות. הוא ישנו, אני לא קורא לו חור שחור יש מושגים אחרים, הוא ישנו, צריך לגעת בזה, לזהות את זה בדיוק, לטפל בזה. זאת לא מחלה, אבל צריך לטפל בזה, ולתת לזה את המענה הנכון ואפשר בהחלט להגיע למקום שבו המאומץ הבוגר מגיע כבר לגיל הבגרות מוכן לחיים, והאירוע שקרה הרבה לפני לא משפיע לו על חייו הבוגרים או משפיע באופן מצומצם, בדומה לאם קרתה פציעה בילדות. אנחנו לא יכולים לדמיין מצב שבו קרתה איזה פציעה בילדות הילד נחתך או משהו כזה ובגיל 25 הפצע עדיין מדמם. נחתכת בגיל ילדות ומה שיש לך בגיל בגרות זו צלקת סגורה, הוא מסתובב עם צלקת שלפעמים מדגדגת או העור שם קצת רדום או משהו כזה אבל זו צלקת, זה זכרון של משהו שהיה. עם מאומצים היום אנחנו מגלים המון שמסתובבים בעצם עם פצע פתוח ומדמם.

שרונה: אז בעצם בסדרה של תכנים שנוכל לתת אחרי החג נוכל לגבש איזושהי חוויה הורית כדי שאיזשהו מעשה שקרה הרבה שנים בתחילת חייו של הילד ייצבע באור אחר?

גילעד: אולי. אולי. אני חושב שבבסיס הדברים יש את הצורך, וזה צורך, וזה עניין של אחריות הורית לדעתי, כהורה אני אומר את זה, להבין מה זה, ולפעמים צריך הרבה אומץ בשביל זה, כי יש חשש להסתכל על מה זה הדבר הזה.

לפני 7 שנים

לפני 7 שנים בדיוק, יקירי, את ליל אמש ישנת במיטה בחדר עם עוד שלשה חבריך למסע החיים. בחדרים הסמוכים ישנו ילדים רכים, ארבעה בכל חדר. מה עבר עליך בליל אמש הזה לפני 7 שנים?
תקווה, פחד, חלומות שהתנקזו לפתע לרגע אחד. הצלחת להירדם, מתוק שלי?

לפני שבע שנים ברגע אחד נכנסת לרכבה של אישה. שבועיים קודם פרצת לבית בו חיית עם תמונותיי בידיך. בצהלות גדולות כתרועות שופר הכרזת לכל הילדים להגיע. טיפסת על כסא הושטת ידייך לתקרה וסימנת אי שם הרחק מעל ראשך: "אמא, שלי כזו גבוהה!" ירדת מהכסא והראת להם תמונות: "תראו איזו אמא יפה!" ואז כשהחזה שלך מתוח מגאווה שלפת את קלף הג'וקר: "אני הולך לגור ליד הים, לא ים אחד, שלשה!". ואכן הכנתי לך אלבום עם המון תמונות של ים זריחה, שקיעה ומה שביניהם כי כזו אני – בלי הים לא זזה. אחכ הגיע יום שני 1.1.2007. הגענו הביתה. ועוד יומיים אולי שלשה השמש קראה לנו לצאת. הלכנו ברגל עם תיק קטן והגענו לים. כל כך התלהבת, כל כך שמחת לראות את הים שלך, שלי שלנו – ואז ידעתי אתה באמת הילד שלי.

ברחמי לא היית, ברכבי היית. וכך אישה לבדה נשאה-נסעה שעות ארוכות ילד קטן מעיר דרומית יבשה בדרכים עמוסות מכוניות בהן נוהגים אנשים ואף אחד לא מנחש שילד חדש ברכבי. אף אחד לא מעלה על דעתו שעל מנשא הרכב מאחור תלויות אופנייך, אלו שקבלת עוד קודם מהאם שילדה אותך מרחמה. על ברכך במושב האחורי מונחים אלבומים עם תמונות סדורות אחת אחת, כתב יד מעוטר וזכרונות פסיפס של חגיגות הולדת, בריכות, תחפושות. ובאף אחת מהן, אף לא באחת אין אות לאם אין סימן לאב.

הרכב הזה שנשא את שניינו הביתה היה לנו למרפא פעמים כה רבות. נסענו. צפונה, דרומה, קדמה וימה. נסענו ואתה מביט איך הנוף חולף מתענג על העולם שסוף סוף התחיל לנוע לכיוון הנכון.

פרצת בבכי בדרך הביתה. מתאבל? פוחד? חושש מאישה זרה שהכרת לפני אי אילו ימים. בביתה ביקרת רק פעם אחת. והנה אתה עימה כבר שעות למקום שיהפוך לביתך. הבכי המשיך ובליבי ידעתי שאם אעצור אולי תעצור גם אתה. קיבלתי את הבכי שלך, קיבלתי אותך והמשכתי. קרו דברים בדרך הזו שלולא היית ישוב שם לבדך הייתי עוצרת בצד מושיטה עזרה לאחר. איך יכולתי במצבי? לא יכולתי! כאם טרייה זו שעה שלימה עמדה לנגד עייני מציאות אחת "שלומך". הסטתי את הרכב מהמסלול והמשכתי.

הבכי המשיך. ושוב הסטתי את הרכב. נכנסתנו לכפר זר לי ולך. המשכנו לליבו. הירח עלה,

שמיים בהירים של ערב. נסעתי לאט ובדקתי "אולי תרצה לנהוג?" לא האמנת! כל כך כל כך שמחת. אמא חדשה מאפשרת לי לנהוג. התיישבת על ברכי, ניגבת את הדמעות. אותת לכיוון הנכון ונסענו במגרש שכוח אל.

מאז בכל פעם שקצת קשה או מאד מאד קל, אתה מתיישב על ברכי.

אם אנחנו ברכב-רחם שלנו אתה נוהג. אחרת, אני פשוט מחבקת אותך שיהיה לנו יחד שלנו, שקט ומרפא.