לא היה קשר בין איך שהיום הזה התחיל לאיך שהוא הסתיים. הקונפליקטים הפנימיים שלי כנראה פוגעים בדרך כלשהי בעצמאות שלי ושל הילד, או שלא. ייתכן והקונפליקטים והדילמות שלי מאפשרות לכאבי הגדילה שלו להפוך לצמיחה בריאה. לקראת אחת הנער מתעורר. אני מודה, אם הייתי מנפנפת מעליו בקרטון, מזליפה ריחות של פחמים, הילד היה חולם על ציד ומתעורר.

התמכרתי לשקט של הבית, לעשיית הסדר ולחיפוש הדגלים.

קריאת תרנגול מעבר לקיר: "מה התוכניות שלנו היום?"
במהירות הדברים התגלגלו אל מדרון חשוף ואין במה להיאחז. שעות חלפו עד שהייתי מסוגלת להבין שלכל דרך יש מסלול. עד כמה שזה נשמע אידיוטי, פתאום הבנתי שהילד נווט מוכשר. הוא יודע בדיוק שכדי להגיע ל- Y עליו לעבור דרך X. והוא מומחה ל- Xים. X פקטור בהתגלמותו. הבנתי שהאישיו שלו הוא כלל לא לחטט ברשימת הקודים שלי לכל האתרים. היעד הוא: להוציא אדם משלוותו. היעד הבא: לחטוף על הראש ולחוש במרכז העולם. ספוג תשומת לב. היעד הבא: לצאת מהבית. "אם את ככה, אז אני עף מפה…" והא עף.
עשרות פעמים שצמחו לו כנפיים והוא עף. כאילו אין לו קן. הפעם הוא עף לקן של סבתא. עצמאי או לא? הזיזים שבלטו במדרון הכאיבו והתגובות שלי יצאו משליטה. המסלול הזה כל כך מוכר, כל כך עצוב. יום שיכול להיות חגיגה מתנפץ אל מול עייני ואני לא מסוגלת להושיט ידיים, לאסוף את הרסיסים כיחידה אחת חזרה אל כן השיגור – אל הפנטזיה.

ממשיכה בבייתי ליישר את דגלי ישראל העפים ברוח. מסדרת מדף, ממיינת ומשליכה ניירות לפח, תולה מפת עולם ומפנזטת איך בשוך הסערה נלמד ביחד את דגלי אומות העולם.

משפחה קטנה, בית קטן והמון אירועים.

הטלפון מצלצל עם מספר מזוהה. "שלום, מדברים מהספורטק בהרצליה. יש לך ילד כזה מקסים, הוא רוצה שתבואי לקחת אותו…" ילד מסתדר יש לי. מצליח להקסים את סובביו. מנפנף בדגליו פעם שחור, פעם אדום לעולם לא לבן. ילד 'לא נכנע' יש שלי. חולפות שעות והוא מגיע, מחליף לקצר וחוזר לשחק.

בין הערביים השעות שאני כל כך אוהבת. לו היה לי כסא ושולחן קט במרפסת הייתי מוודאה שכל הציפורים שבות לקינן. עצמאות אמיתית היא כשאני חזקה דיי להעניק לאדם השני עצמאות. המשכתי לחקור בתוכי את מהלכי היום, תולה כביסה נקייה סמוכה לדגלים שעל החבל. הוגה במסרים של שי אור (הורות כמעשה ניסים): "מהי בקשתו העמוקה של הילד?" להלן השערותיי:

• מבקש שאגיע למגרש ואצפה בו משחק
• מבקש שאקח אותו ואשיבו לבייתנו
• מבקש שאעניק לו סיבות "מוצדקות" לעזוב את בייתנו (ולכן מחולל מהומות ו…יוצא)
• מבקש לחוש עד כמה אכפת לי
• מבקש שלא נצליח לבלות ביחד ("אני לא רוצה לפגוע בך אבל את ובילויים, זה לא בדיוק הולך ביחד" – שיפוד לוהט בבטן).

הנחתי קנקן על האש, גמעתי תה חם ומתוק. בדקתי במראה אם השילוב בין המכנס האדום והחולצה השחורה ראוי לסיבוב מגרשים ויצאתי לעברו של אור אחרון מקווה לפגוש ילד שמוצא עצמאות. ברמזור האדום המתנתי. במעבר הבא כבר גיליתי פחות סבלנות (במילא אף אחד לא רואה) ושם קרוב לבית חיל-האוויר זיהיתי נעליים כתומות בוהקות באפילה. "היי, אמא, באת לקחת אותי?" שמח כאילו יום שלם התנדנדנו בערסל שלנו בין העצים, חברים מגישים שלנו צלחות גדושות תבשילים, ילדים מטפסים על עצים ואנו צוחקים מהחיים. "את רואה, אמא, אני יודע בדיוק מתי לחזור הביתה"…

שתקתי. יום שהחל לא פשוט, לא ראוי לי לסיימו בשיחה קלילה ולכן שתקתי עוד.
"אני ילד טוב, אמא?". "אתה ילד טוב ונהדר שכמעט תמיד גם עושה מעשים טובים מאד, אבל לעיתים קורה ויוצאים לך דברים אחרים…" שתיקה. במעבר האחרון מהמדרכה שלהם למדרכה שלנו זו שמובילה לשביל העפר שמוביל אלינו לבית "את יודעת, אמא, אני לא רוצה לצאת בלי רשות מהבית, כל הזמן אני מבטיח לעצמי שזה לא יקרה יותר. וזה קורה לי". ואז, אחרי הכּינות הבלתי נתפשת, החשיפה הבלתי מתפשרת מגיעה העת למניין הנקודות הסופי: "ככה, כמו שאת לבושה עכשיו, אני רוצה שתבואי לביה"ס, זה פשוט ויפה".

עצמאות – היא לאפשר לאחר ובעיקר לעצמנו לגלות מי אנחנו, לחשוף את הקושי, להתעמת עימו ולאמת את המציאות כפי שהיא.

נשמח לתגובות ולשיתוף שלכם.