הדרכות להורים מאמצים ברשת. יש דבר כזה.
להרשמה
משוואות
שעה שלימה של שיעור פרטי
במתימטיקה בסקייפ
הלכה פייפן.
הילד: "אני לא מבין כלום…"
בסוף השיעור ניגש לסינר שלי: "את רוצה שאני יהיה חכם…"
ניסיון ללמוד איתי במטבח הנקי לכבוד שבת
כשל, כי היה בוטה.
כעבור דקה קמתי: "כשאתה…אני לא מוכנה…
עוד 5 דקות ננסה שוב".
כמה פריטים עפו באויר ואני…יציבה.
כעבור שקט ארוך
הוא: "אני יכול בבקשה להכין איתך אוכל ותוך כדי תלמדי אותי
משוואות עם נעלמים?"
אם יתן למורה שלו לחשבון את הקציצות שהכין יקבל 100 עגול.
ארבעת המפתחות לאימוץ 3 סרטים
לפניכם, שלשת הסרטונים. גילעד (מאומץ) ושרונה (אם מאמצת) משוחחים על אימוץ.
מיזם האימוץ הינו פרויקט להענקת הדרכה ותמיכה לקהילת האימוץ, ע"י טובי המומחים בארץ.
במפגש כאן לגעד ושרונה מגישים לכם טעימה ראשונה, התגובות שלכם יסייעו בפיתוח סדרת תכנים.
ארבעת המפתחות להבנת האימוץ מה שהוציא את גלעד לחרות אישית יכול לסייע להורים מאמצים ולמאומצים רבים לצאת מ"מצריים" ולקצר את המסע במדבר. ארבעת הקושיות שהפכו למפתחות לגאולה.
סרטון מס' 1 – האבחנה בין הורות לאימוץ
במהלך הצפייה הפעילו את כפתור הכיתובים המלבני Caption לקריאת תמליל בעברית (למטה מימין במסך סרטון ה- YouTube)
שרונה: יוצא לך להיפגש הרבה עם הורים מאמצים, עם מאומצים בעיקר בוגרים. יש איזה קושי שאתה מגלה מהשיחות שלך שמשותף לרובם? גילעד: אני חושב שהמון הורים מאמצים, ההורות המאמצת היא בשבילם ההורות הראשונה. והרבה פעמים קשה להבדיל ב"ילד המאומץ", בין ה"ילד" ל"מאומץ". כי ילד זה ילד, וכל הילדים המאומצים הם ילדים, ברובם הם בעצם ילדים רגילים שעברו משהו לא רגיל. עכשיו, הקו הראשון שצריך לעשות, הקו המפריד הראשון, אני חושב, שיכול מאד להקל זה מה הורות, ומה אימוץ, באתגרים שעומדים מולנו. יש להורות בפני עצמה, כאבא לילדים שהם כבר די גדולים, יש את האתגרים שלה שהם לא קשורים לאימוץ בכלל.
יחד עם זה יש בתוך זה את העניינים הספציפיים המאד ייחודיים ואופייניים לאימוץ, אבל הקו המפריד הראשון הוא, מה הורות? מה אימוץ? כדי לא לצבוע את הכל באימוץ, כי אז אנחנו חוטאים גם לקשר וגם לילד.
סרטון מס' 2 – 4 המפתחות המאפיינים המשותפים לאימוץ
שרונה: גילעד, אתה חושב שלילדים מאומצים, צעירים או בוגרים יש מאפיינים משותפים?
גילעד: לא וכן. כי כל אחד הוא בעצם….האמירה כל מקרה לגופו היא נכונה. יחד עם זה אני חושב שיש אזורים שבתוכם אפשר למקד את ההתנהגות או את התחושות או מה שזה לא יהיה שבא מולך מבחינת אתגר הורי, נקרא לזה. אפשר לשייך אותו לארבעה תחומים עיקריים שבתוכם "נופלים" כל המאומצים. כל אחד ברמה שלו, כל אחד בצורה שלו ובאופן אחר והחכמה היא לזהות מאיפה זה בא כדי לתת לזה את המענה המתאים או רק להיות שם כדי להכיל את זה ולתת לזה להיות כי זה יהיה. ארבעת התחומים האלה בעצם הם באיזשהו אופן כרונולוגיה.
אנחנו מדברים על טראומה. על טראומת ההפרדה מהאמא הביולוגית, היולדת, האמא הראשונה, נקרא לה איך שנרצה. אחר כך יש את עניין ההיקשרות להורים המאמצים, החדשים, השניים, איזה טייטל שבוחרים להם וההיקשרות, האטצ'מנט והבונדינג הזה שהוא מהווה את היסוד לכל מערכת היחסים איתם בהמשך. יש את ההסתגלות לתוך הזהות הכביכול נוספת/חדשה. אחר כך בא עניין השייכות. איך אני בונה את השייכות שלי לתוך המעגל שבו אני חי. ואחר כך יש את הזהות. בגיל העשרה בונים את הזהות האינדיבידואלית שלי למול השייכות שלי. יש את הבעיטות של של הטינאייג', איפה אני שייך, איפה אני …יש לי זהות משלי. ואז אנחנו מגיעים בסופו של דבר לבגרות שבה אתה די מעוצב ואז אתה מתחיל בעצם את החיים הבוגרים שלך.
סרטון 3 מתוך 3 – האימוץ לאן הולך?
נשמח לכל תגובה. ההתייחסות שלכם תכוון אותנו לפיתוח של תוכנית הדרכה. עפ ידע וניסיון שגלעד צבר בדרכו הייחודית.
גילעד: הנושא של לאן זה הולך בעצם. מה אנחנו רוצים מהילד הזה, מה אנחנו רוצים מההורים האלה. עכשיו מדובר בעצם באירוע שקורה נורא מוקדם וההשפעות שלו הן, עד היום לפחות, היו כמעט לכל החיים. אני חושב שבראייה ובהבנה נכונה של החוויה של שני הצדדים, גם של המאומץ וגם של המאמצים אפשר לגעת בדברים הבעייתיים או באתגרים או בכאבים במקום הנכון ובזמן הנכון ולצמצם את פרק הזמן שבו אנחנו מתעסקים עם ההשפעות ולהגיע יותר מוקדם למקום שבו התמונה שלמה, הזהות מעוצבת ופחות או יותר מבוססת ואותו ילד, כמו כל ילד אחר, מגיע לגיל שבו הוא נכנס לבגרות והוא נכנס לבגרות בלי התרמיל הכבד הזה. החור השחור הזה שכולם מדברים עליו, אני היום בהחלט מאמין שהוא לא הכרח המציאות. הוא ישנו, אני לא קורא לו חור שחור יש מושגים אחרים, הוא ישנו, צריך לגעת בזה, לזהות את זה בדיוק, לטפל בזה. זאת לא מחלה, אבל צריך לטפל בזה, ולתת לזה את המענה הנכון ואפשר בהחלט להגיע למקום שבו המאומץ הבוגר מגיע כבר לגיל הבגרות מוכן לחיים, והאירוע שקרה הרבה לפני לא משפיע לו על חייו הבוגרים או משפיע באופן מצומצם, בדומה לאם קרתה פציעה בילדות. אנחנו לא יכולים לדמיין מצב שבו קרתה איזה פציעה בילדות הילד נחתך או משהו כזה ובגיל 25 הפצע עדיין מדמם. נחתכת בגיל ילדות ומה שיש לך בגיל בגרות זו צלקת סגורה, הוא מסתובב עם צלקת שלפעמים מדגדגת או העור שם קצת רדום או משהו כזה אבל זו צלקת, זה זכרון של משהו שהיה. עם מאומצים היום אנחנו מגלים המון שמסתובבים בעצם עם פצע פתוח ומדמם.
שרונה: אז בעצם בסדרה של תכנים שנוכל לתת אחרי החג נוכל לגבש איזושהי חוויה הורית כדי שאיזשהו מעשה שקרה הרבה שנים בתחילת חייו של הילד ייצבע באור אחר?
גילעד: אולי. אולי. אני חושב שבבסיס הדברים יש את הצורך, וזה צורך, וזה עניין של אחריות הורית לדעתי, כהורה אני אומר את זה, להבין מה זה, ולפעמים צריך הרבה אומץ בשביל זה, כי יש חשש להסתכל על מה זה הדבר הזה.
לפני 7 שנים
לפני 7 שנים בדיוק, יקירי, את ליל אמש ישנת במיטה בחדר עם עוד שלשה חבריך למסע החיים. בחדרים הסמוכים ישנו ילדים רכים, ארבעה בכל חדר. מה עבר עליך בליל אמש הזה לפני 7 שנים?
תקווה, פחד, חלומות שהתנקזו לפתע לרגע אחד. הצלחת להירדם, מתוק שלי?
לפני שבע שנים ברגע אחד נכנסת לרכבה של אישה. שבועיים קודם פרצת לבית בו חיית עם תמונותיי בידיך. בצהלות גדולות כתרועות שופר הכרזת לכל הילדים להגיע. טיפסת על כסא הושטת ידייך לתקרה וסימנת אי שם הרחק מעל ראשך: "אמא, שלי כזו גבוהה!" ירדת מהכסא והראת להם תמונות: "תראו איזו אמא יפה!" ואז כשהחזה שלך מתוח מגאווה שלפת את קלף הג'וקר: "אני הולך לגור ליד הים, לא ים אחד, שלשה!". ואכן הכנתי לך אלבום עם המון תמונות של ים זריחה, שקיעה ומה שביניהם כי כזו אני – בלי הים לא זזה. אחכ הגיע יום שני 1.1.2007. הגענו הביתה. ועוד יומיים אולי שלשה השמש קראה לנו לצאת. הלכנו ברגל עם תיק קטן והגענו לים. כל כך התלהבת, כל כך שמחת לראות את הים שלך, שלי שלנו – ואז ידעתי אתה באמת הילד שלי.
ברחמי לא היית, ברכבי היית. וכך אישה לבדה נשאה-נסעה שעות ארוכות ילד קטן מעיר דרומית יבשה בדרכים עמוסות מכוניות בהן נוהגים אנשים ואף אחד לא מנחש שילד חדש ברכבי. אף אחד לא מעלה על דעתו שעל מנשא הרכב מאחור תלויות אופנייך, אלו שקבלת עוד קודם מהאם שילדה אותך מרחמה. על ברכך במושב האחורי מונחים אלבומים עם תמונות סדורות אחת אחת, כתב יד מעוטר וזכרונות פסיפס של חגיגות הולדת, בריכות, תחפושות. ובאף אחת מהן, אף לא באחת אין אות לאם אין סימן לאב.
הרכב הזה שנשא את שניינו הביתה היה לנו למרפא פעמים כה רבות. נסענו. צפונה, דרומה, קדמה וימה. נסענו ואתה מביט איך הנוף חולף מתענג על העולם שסוף סוף התחיל לנוע לכיוון הנכון.
פרצת בבכי בדרך הביתה. מתאבל? פוחד? חושש מאישה זרה שהכרת לפני אי אילו ימים. בביתה ביקרת רק פעם אחת. והנה אתה עימה כבר שעות למקום שיהפוך לביתך. הבכי המשיך ובליבי ידעתי שאם אעצור אולי תעצור גם אתה. קיבלתי את הבכי שלך, קיבלתי אותך והמשכתי. קרו דברים בדרך הזו שלולא היית ישוב שם לבדך הייתי עוצרת בצד מושיטה עזרה לאחר. איך יכולתי במצבי? לא יכולתי! כאם טרייה זו שעה שלימה עמדה לנגד עייני מציאות אחת "שלומך". הסטתי את הרכב מהמסלול והמשכתי.
הבכי המשיך. ושוב הסטתי את הרכב. נכנסתנו לכפר זר לי ולך. המשכנו לליבו. הירח עלה,
שמיים בהירים של ערב. נסעתי לאט ובדקתי "אולי תרצה לנהוג?" לא האמנת! כל כך כל כך שמחת. אמא חדשה מאפשרת לי לנהוג. התיישבת על ברכי, ניגבת את הדמעות. אותת לכיוון הנכון ונסענו במגרש שכוח אל.
מאז בכל פעם שקצת קשה או מאד מאד קל, אתה מתיישב על ברכי.
אמא, באמת סליחה
ושוב הוא מאחר ולא יודעת איזה בלוף הפעם יספר.
עוד פחות מיממה יום הכיפורים הזדמנות למרק את קירות ליבנו. אני מגיעה כדי לעזור לו לחזור. שתיקה קשה. היד שלי מאוגרפת בתוך עצמה והלב בתוכה. זו לא הפעם הכי קשה זו פשוט עוד פעם ועוד פעם.
ואז בעודנו גולשים בין העצים וכתמי האור הזהובים הנובעים מהפנסים מטה מטה במורד הרחובות והצללים התעדנו
הוא אומר בקול: "יש לי הרבה על מה לבקש סליחה".
"גם לי יש"…השבתי
"כן, אבל לי יותר" התעקש להוביל ברייטינג
"לי יש ארבעים" ספר "לך אולי רק שש…"
"אבל אולי השש שלי גדולים יותר" רציתי להקל
לא הצלחתי ואולי לא אצליח להקל על נפשו הדואבת.
ילד קט שעושה לעצמו חשבון נפש
ילד שיודע לפצות לפייס לאסוף חזרה את השברים
אל ליבו
כשקשה לי
אתם כותבים "תעודת ההמלצה" להורים שלכם. מה תכתבו?
אם במקרה לא הכרתם אותם, מה הייתם רוצים לכתוב?
יום המשפחה. כל ההורים חגיגיים מתישבים על שולחנות הכיתה שהוצמדו לקיר. התיישבתי גם אני. הילדים על המחצלת. המחנכת משתפת איך הילדים עבדו יפה בנושא. ולפינאלה היא מדגישה: "כל ילד יגיש כעת להוריו תעודת המלצה שהכין…".
הילדים קמים כמו חיילים, נעמדים בטור וניגשים למורה. היא שולפת מסלסלה ענקית את
התעודות – על חלקן נצנוצי זהב, אחרות מעוטרות בגזרי גו'רנאלים, כתב נאה, והמון סופר-לאטיבים להורים המופלאים. המון.
הבן שלי אפילו לא קם, לא לכבודי ולא לכבודו. בסוף הוא קם לכבוד הכדור. הטוסיק שלו בער והוא טס למיסדרון, ארגן בשניה אחת טורניר כדורגל ועף על זה.
כשהטקס הסתיים, החלטתי להיות יעילה, ניגשתי למגירה שלו, כדי לגלות תפוחים וסנוויצ'ים יתומים. לא גיליתי. במקומם גאלתי מייסורם כמה מבדקים. הייתי שמחה לקבל מחמאה: "את נראית בגיל של הציונים של הבן שלך" אבל זה לא קרה. במקום הציפיות מצאתי ניר מקומט עם כתב מסורבל.
"כשקשה לי את עוזרת לי…"
זה מיצה הכל.
הזדקפתי, הנפתי מעלי עשור מגילי, עור פני התמתח וזהר.
הלב גאה.
חיבקתי בשקט את הילד הכי שווה בשכבה. ויצאנו.
מה עושה טייסת בתפוז
על מלחמת גרילה בטלפונים חכמים, שתיית מיץ תפוזים ב-2 לפנות בוקר ו…לבד.
בזכות קונפליקט כרוני משפחתי נכתב פוסט זה. מה להבא? "אפשר עוד כוס מיץ?"
אישה בורחת מביתה
אני יושבת בקפה תפוז בפארק האופניים של הרצליה. מי שמגיע לכאן עושה טרק אופניים כאימון לטור דה פראנס. לא הגעתי בשביל לרכב על מסלול מהמורות.
- לקחו לך פעם את הסמארטפון מול העיניים?
- החליפו לו את הסים כדי שיעבוד עם קו אחר?
- ואחרי כמה ימים פשוט לקחו לך אותו, פיצחו את הקוד ואז שינו אותו?
אני מניחה שלא! ואם כן איך היית מגיב?
אני מניחה שהדאלי-למה לא התמודד עם זה, הוא מתמודד עם סבל של העם הטיבטי וזה קורה אלפי ק"מ ממנו. גם הבודהה לא נאלץ להתמודד עם הבן שלו שעושה הכל כדי לשחק במכשיר, בודהה פשוט ברח מהבית כדי לזכות בהארה עמוקה. ככל שאתה רחוק יותר, כך קל יותר.
בודהה דיבר על החץ הראשון והחץ השניוני. החץ הראשון הוא המקרה עצמו שאירע ואין לך שליטה עליו, אין לך דרך למנוע אותו. החץ השני הוא איך אתה מתמודד עם החץ הראשון. מוות הוא מוות, שקר הוא שקר, פצע הוא פצע וכו', אבל כמה זה מטלטל אותך ולאן זה לוקח אותך ומה "זה" מונע ממך?
גדול עליו
הבן שלי פשוט לא מסוגל לעמוד בפניו של מכשיר מרצד אפליקציות. היו לו שניים כאלו שנדבקו אליו והסבו נזק (לפי תפישתי) ולכן סולקו מהבית. וזהו. כעת כשחבר הביא לי מכשיר חכם החלטתי לקבל. האם העובדה (חץ ראשון) שאדם קרוב אלי לוקח ממני ללא רשותי מכשיר ששייך לי יסב לי סבל?
שבועות ארוכים למדתי בזכות "הסמכות החדשה" איך להגיב למקרים של אלימות וחציית גבולות, איך לא להסלים, איך להגיב בהשהייה ואיך אם נדרש לגייס תמיכה מהסביבה.
ביום ד' השבוע כשהבן שלי החליף סימים, הבודהה ברגע הארתו היה נראה תזזיתי ביחס לאיך שנראיתי אני. הייתי אמא אדמה, גאיה בהתגלמותה-שקטה, נוכחת, מכילה. בנסיעה למטפל (שלו) לא דברנו, לא הגבתי לאמירות שלו. כשהחללית נחתה בהוד-השרון קראתי לו לחזור לרכב לסגור בטובו את הדלת. הוא התקרב אלי, סובב את פניו, מוודא שאף אחד לא מבחין. חרץ לשונו By the Book. היד שלי עפה ונחתה לו על הלחי.
אני לא גאה אבל אני גם לא מתביישת. אני לא מתנצלת, אבל גם לא פשוט לא.
כעבור שעה סיפר לי בטלפון המטפל (שלו) מה עושה טייס כשהמטוס מסתחרר.
לעזור את ההגה
אתם יודעים נכון? כבר כולנו היינו בסדנת ניו-אייג'. להרפות. לעזוב שליטה, לשחרררררר.
אני מתה לפגוש את הטייס הזה שהנווט שלו דוקר אותו מאחורי הברך בקיסם שיניים, אומר עליו שהוא שרמו_ה, אומר לו "ווואאאווו תראה איזה נוף מ ה מ ם יש למטה" וברגע שהטייס מתפתה להשקיף אל החוץ, חומד לא הנווט את הסמארטפון מכיס הסרבל, מחליף עם הסים שלו ומתחיל להוריד אפליקציות.
הטייס נותר Cool. בתור בעל כנפיים הוא יודע לעוף מעל זה. הנווט מדלג במטוס הקרב מצד לצד כי אין מה לעשות את ה Hipper אי אפשר להשאיר על הקרקע. הטייס מתעלם כי יש לו משימות להשלים עד הבסיס. ואז כשנוחתים הנווט מדלג החוצה, משאיר את החופה שלו פתוחה, הטייס קורא לו לשוב, הנווט חוזר ויורק עליו או מפליץ או מזקיר לעומתו אצבע משולשת (תבחרו) והטייס מושלם ככל שיהיה מוריד עליו כאפה…
איזה באסה, הנווט עיניו החומות הע נ ק י ות מתמלאות דמעות הוא רץ למטפל ומלשין.
עוד יומיים קצת פחות מג'ועג'עים חולפים להם, אבל אז אחרי שהנווט נוסע עם אימו החסודה, הטייסת,
לצורך העניין, לחברים נהנה שם מאירוח (שניים וחצי סטייקים, דג בגריל ושעות של צפייה בסרטונים) חוזר הביתה ומחליט שוב לחמוד את הנייד של הטייסת. והוא מבסוט. הטייסת פחות, אבל הבטיחה לעצמה שלא הנווט ינווט אותה, ולא החץ השני יערער אותה, היא ורק היא תבחר מה יתחולל בליבה.
וזה כל ייעודה ברגעים יקרים אלו ממש לשמור על שפיות נפשה, להייטיב עם רוחה ולעשות ולו בכדי לא להגיע שוב ללחיו של הנווט.
משפט אחד ודי
היא הלכה זקופה לחדרו של הנווט ובחרה לומר משפט אחד ויחיד: "עברת על הכללים-לקחת לי את המכשיר, אני נותנת לך הזדמנות אחת להחזיר לי אותו, אני סופרת מ-10 ועד אפס…" והוא מתפוצץ מצחוק…, קיבל סטנדאפ ב- live. ניתקתי את המאוורר, ירדתי איתו (עם המאוורר) לרכב (כדי שהנווט יתייבש). עם הפיג'מה שלי הסתובבתי בשיכון והתיישבתי על הספסל של הזקנים, או מובטלים או אימהות-טייסות בלילה.
נשמתי כמה עשרות פעמים. הלכה לי השינה המוקדמת שכה ייחלתי לה. שלחתי לנווט אור ואהבה, סליחה ותודה. חזרתי על כך שוב ושוב ולא קרה דבר. (בעצם כן, כי ברגע שהקלדתי כעת הוא התקשר ו…ניתק) ואז נזכרתי שכשיצאתי מהבית נעלתי את הדלת והשארתי (בכוונה) את המפתחות שלי במנעול. פתחתי את ארון החשמל והורדתי את המתג הראשי. שישב בחושך בבית נעול ובלי מאוורר.
הרגשתי שאני רווויה. ספוגה שנים של התנהלות שלא ממש עשתה שינוי גורף. הצלחתי/ הצלחנו לאורך השנים להוריד את המינון של הפיצוצים, את מינון האלימות, את שיאי המשבר, את התכיפות ואת משך כל אירוע. אבל עדיין יש טריגרים, יש פיתויים – דברים לא תקינים קורים. והם קורים "אין מה להתווכח עם המציאות" אומרת ביירון קייטי. השאלה אם אני מוכנה לחיות עם המציאות שאני לא מתווכחת איתה? "תאהבי את מה שיש" היא מוסיפה. אני מתה על מה שיש. אני יושבת על ספסל בלילה וממש, ממש לא בא לי להיכנס לבית שלי, לחדר השינה שלי. לא מסוגלת להיכנס למיטה, כאשר בחדר ליד הבן שלי על הנייד שלי אחרי שפרץ אותו ולדבריו גם שינה לו את הקוד. אם אקח לו את המכשיר בכח, עלולה להגרם הסלמה, אלימות ופיצוץ. אני נמנעת. אני הטייס שמטוסו מסתחרר והוא מרפה מההגה. No Control
אמא, לפ-טופ ותפוז
החלטתי להיכנס לבית שלי ולקחת לעצמי תיק עם דברים אולי להזמין את עצמי לקפה בחוץ, לקחת פסק-זמן, להיזכר איך קוראים לי, לכתוב סוף-סוף את שעל ליבי. וכך עשיתי. נכנסתי. הבן חקר לאן ואני רק השבתי שככה אני לא רוצה. הוא הכניס לי לתיק מכשיר נייד ישן (עם מסך שבור) ורץ חזרה לחדרו לשחק. מסתבר שאת החכם שמר לעצמו למשחקים ולי נתן מכשיר, כדי שיוכל ליצור עמי קשר.
עד לאן אסע? עד מתי? האם את הלילה אעביר ברכב?
מחר יש לי סדנה להעביר, יש לי פגישה חשובה, יש לי עבודה, משימות, שאיפות. יש לי חיים! העייפות הורגת אותי. חופשת הקיץ בארץ בעיצומה, זמן נפלא לחגוג, עיתוי מושלם לטיפוח קשר אמא-בן. הרי מתי שוב תהיה לי הזדמנות לכייף איתו? הוא עולה לכיתה ז' ואח"כ מי אני?
את משקפי הנסיעה שלי לא מצאתי. לקחתי לפטופ, חולצה שתהיה מעל הגופייה, החלפתי מכנסיים, נעלתי נעליים בצבע תפוז ויצאתי.
הגעתי לקפה "תפוז", המטבח סגור רק הבר פתוח. הזמנתי מיץ תפוזים. מתחתי סרט על ראשי שיתפוש את המוח במקום, שלא אשתגע, רק שאשמור על שפיותי. חיברתי את הנייד לשקע והתחלתי לכתוב. הזמן עובר, החיים עוברים, האם כך אני רוצה להעבירם?
כן, לעתים חולפת המחשבה להתרחק מהבית לתקופה. להשאיר את הילד אצל המטפל או אצל עצמו. שהנייד ישמור עליו אם הוא באמת חכם.
שאלוהים ישמור עלי, כדי שאוכל אני לשמור עלינו.
הגישו לי חשבון ועלי לפרוע אותו.
השארתי טיפ.
לתת מבלי לצפות לקבל.
לתת ולדעת מתי להתרחק.
חצות.
מניין
יומיים-שלשה של שקט בבית זה המון. זה מאד נעים, משחרר (קצת) אנרגיה לעצמי. אני לא מאמינה לשקט. מסתכלת סביב אם קרה משהו. לא, פשוט שקט (יחסי). עד היום..שאספתי את א' מביה"ס שמעתי מה היה אתמול (יום ד', הימים שהמחנכת איננה מועדים לפורענות). כנראה יומיים של שקט בבית מנקזים רעש אל ביה"ס. "זה" צריך לצאת איפשהוא. כלים שלובים, חוק בסיסי, אי אפשר לחמוק ממנו. בדיוק היום אמרתי לנ' שמטפלת בא' מזה 3 שנים "אני בתהליך גמילה, אני חייבת לפנות זמן לתחומים נוספים והראשון ביניהם הוא לפרנס….אני לא מוכנה ולא רוצה להמשיך בעבודה הזו סביב א' גם בשעות הבוקר".
כנראה שטרם שחררתי באמת.
חמישה חומשי תורה, ארבע אימהות (אצלינו שתיים), שלשה אבות (אצלינו שני דודים, שני גיסים, שני חברים ושני חונכים…), שני לוחות הברית (אצלינו שני מחשבים מקודדים) ואחד שהפך את ביתינו למוקד עלייה לרגל כמפורט להלן:
מניין התיישבות (מתוך כרטיסייה של עשרה דיבריא)
שתיים לבד ומסוגלת עד 120 אין לי בעיה לבהות בשטיח.
עוד אחד עם ש.כ. בסקייפ
עוד אחת עם אחותי.
עוד אחת עם אמא
אחת עם אבא
עוד אחת עם ש.כ. שהתנפצה לנו.
ועוד אחת מתוכננת ליום ב' הקרוב בשעה 9:00 בזירה חדשה (אם כי עדיף בחדרו, הפעם נחרוג…)
מניין קריאות בעת משבר:
דצמ' י שהגיע בפתח תקווה והביא תקווה ובמקביל ש' בטלפון
אחת עם אחי מ' וג'. באותה חבילה
21.1 גיסי שהגיע ביום שלפני הבחירות עם האחיין וא' לא שעה לבקשותיו לקום
26.1 אמא מגיעה אחרי יום טיול אחרי פיצוץ על הכנת "העפלה"
4.2 אחי מ' שהגיע בערב ושוב א' לא שעה לבקושתיו לקום
5.2 יום למחרת שוב א' על המחשב ש' הגיע יש עמי במטבח שעות ושברנו את הראש…
ולנוכח הפיצוץ באותו לילה (שה) שוב הגיע אחי מ' כדי להוריד ילד שטיפס גבוה על ארון.
במוצ"ש 9.2. אחרי יום הולדת אמא ואחי י' מגיעים….
מניין שעות עבודה (בנוסף לשעות אחה"צ, ערב לילה והשכמות פתע)
בשבוע אחד היה שיא: ביום א' פגישת סמכות בשניידר, ביום ב' בכ"ס עם א', ביום ה' 3 פגישות: עם ה"סמכות" בטלפון, עם המטפלת (אצלה), פגישה עם המורה להוראה מתקנת (כי א' לא הגיע וחבל "סתם" לשלם ולא נעים שלא אז אני הלכתי ונתרמתי), ומיילים וטלפונים ותעוד בכתב וקריאה ועוד. 9 שעות של פגישות לא כולל נסיעות…
השבוע 10/2/2013 כמה ימים של שקט בבית. בביה"ס פחות. אוף
לא זכיתי באור מן ההפקר
"לא זכיתי באור מן ההפקר" – חיים נחמן ביאליק
על העבודה הרבה הנדרשת,
והחציבה בסלע – כך עובדת כל הצלחה, והיא
מיידית ברגע שאתה מבין שאתה הוא הצלחה,
גם אם התוצאות היום בשטח אומרות אחרת.
עונשים מקושרים
"מה זה הנייר המקווצ'ץ' הזה?" שאלתי. והוא מסתיר.
"אני יודע את הקוד למחשב שלך"
"תצילי אותי" הוא רומז ואני עצלה מלשמוע. כמה פעמים רמז לי בעבר, זרק לי קצוות של חבלים ואני מיאנתי לתפוש.
אמש א' השתלט על המחשב שלי. האם היום מגיע לו לצאת עם כל השכבה למסיבת בת-מצווה ראשונה של ילדה מהכיתה?
אתמול טרום ההשתלטות נזרקו לעברי קצות החבלים. וסירבתי לתפוש.
בהתחלה כיביתי את השלטר הראשי, אח"כ ניתקתי את המחשב מכבליו והעברתי לחדרי, והוא כעבור דקות חזר למיקומו הסורר. מ' ילמד אותי איך המקדלת מכבה, ש' יוודא שאני ואחרים יזכו בצלצול אחד לכבות את המחשב מרחוק. כי זה באמת קזינו בו כולם מפסידים.
כעבור שעתיים בהם אני מנועה מלהגיע למחשב שלי והילד מנוע מלישון הוא מתדפק על דלת חדרי: "אמא, סליחה. אני ממש מצטער על מה שקרה. אני יכול מחר לקבל את הנעליים (שנלקחו ממנו יומיים קודם בשל השתוללות…) לכבוד הבת-מצווה….?"
בבוקר סרבתי להיות הנהגת. הייתי כמו שלמדתי ברורה, קצרה, פשוטה.
א' היה המום, אמא שובתת.
מקלל (אותי) בקול רם. סוחב (ילקוט) כבד במעלה הדרך לבי"ס (30 דקות בקצב שלי, לדבריו הגיע תוך 20…)
בצהרים ובפעם השניה בשנת תשע"ג הוציא ש"ב (שיעורי בית) … וכעבור דקותיים פתח ושאל:
1. נכון אני לומד יפה?
2. אני אוכל ללכת היום לבת-מצווה?