חמשת הדיברות להורה המאמץ

ערב חג. ריח הבלינצ'ס עולה מהשכנה (…מהדירה שלה) ולא מהמחבת שלי. הנער בסקייטפארק עם קסדה וללא מגינים (לטענתו: "לא מצאתי אותם"). אני אחרי פגישה עם לאורה וולמר, פסיכולוגית קלינית, מומחית גלקטית (שביל החלב) לקשב וריכוז ADHD מחברת הספר (שאסור שייעדר מהמדף שלכם) "האיידיאצ'די שלי" שאמרה לי בכּינות היום:

  • חזרי לסיבוב בסמכות החדשה
  • הסירי מהמקרר כמה רשימות
  • שנני את המנטרה "אני אמא טובה דיי לילד הזה ולנוכח הנסיבות…"

לנוכח הנסיבות, אני לא מתרגמת את כל הדף שבקישור להלן, רק בכותרות.
חמשת הדיברות להורים המאמצים.

five crdinal rules

  1. לעולם אל תאיימו על הילד בנטישה (ואני מוסיפה: גם לא בהתנהגות שרומזת לכך כמניפולציה להניע אותו לפעול…)
  2. אשרו את תחושותיו (ואני מוסיפה: שהאישור לא חייב להיות מילולי, אלא בעיקר עצם ההקשבה)
  3. אפשרו לילד להיות  הוא עצמו
  4. אל תנסו להחליף את מקומה של האם הביולוגית
  5. אתם לא יכולים "לקחת" מהילד את הכאב
חג שמח
תגובות שלכם לפוסט יתקבלו בשמחה
רגע לפני שיגור הפוסט טלפון מהילד: "אמא, מתי לחזור?". "לפני שעתיים וחצי" אני עונה.

מרים, רציתי לשתף אותך

בחצי השנה הראשונה נמנעתי מקבלת עזרה. רציתי שנהיה אנחנו נטו. בימים הראשונים, אסנת, מנהלת בית הילדים היתה עם יד על הדופק. היא שמחה שהכל כשורה ובעדינות רמזה שאין ההתחלה מעידה על ההמשך. בחלוף שבועיים הבנתי. גם שבע וחצי שנים אחרי, אין על ההורה להסיק בשום רגע "הבנתי".

רציתי שנים להתקשר למרים הראל, אישה יקרה ואהובה, חריפה, מכילה באופן בלתי רגיל ומשיבה רוח לאם ברגע המשבר. שנים דימיינתי אותנו נפגשות ומתהלכות מעדנות בכרי הדשא של קיבוץ העוגן והילדון מלהטט במגלשות ונדנדות מרשה לעצמו לשוב שנים לאחור, גם אם מידת נעליו מכפילה את שלי.

רציתי להתגאות לספר למרים כמה הרבה עשינו, כמה נהרות צלחנו ובכמה פסגות נגענו. הייתי משתפת אותה גם בטלטלות, בפיצוצים ובפליאה שלי איך סחור-סחור הדברים שבים מאליהם כמו עונות השנה, כמו שמש מאירה בבוקר ובערב נואשת וטובעת בימה כחולה-מאדימה. הייתי מגלה לה הכל ולוחשת "מרים, תודה!"

מרים היתה אחת היחידות שהסכימה להדריך אותי (וחברותיי) בטלפון. ככה פגישה טיפולית מלאה טלפונית. נדירה. דמיינתי איך אני מתקשרת ומשתפת אותה באתר שהקמתי, מגיעה, מצלמת, מראיינת. כל כך הרבה דימיינתי עד שהיום העזתי והרמתי את הטלפון. והבנתי שאחרתי.

לפני יותר משש שנים בטיפול הבן שלי הסב ליבה כאילו לא ידעה: "יש לך קצת שיער". והיא שחקה ואמרה לו: "אני זקנה". נטלה את תוף מרים ומסרה לו אותו שיתופף בכיף אצלה על הספה. הניחה במבות זהובות שינשנש. בובות בביתן הפלסטי נחו על הרצפה. והילד בחר בקלפים את הטייגר עד שסיימנו ויצאנו. לעד אזכור את השוטר שיצר, בני, מחומרים שמרים העניקה לו: "שיבנה בתוכו את השוטר הפנימי".

רציתי לחג השבועות להכין פוסט על עשרת הדיברות. במקום החלטתי לזיכרה לפרסם כאן תמצית מסמך שכתבתי בעקבות אחת הפגישות הטלפוניות !!! עימה לעיתים גם שיחות ועידה עם מורי ביה"ס. נכון, רבים מהעקרונות כאן אינם ייחודיים לילד המאומץ. אך, כל ילד הוא מרכיב של חלקים רבים בו. ילדים מאומצים לעיתים קרובות בעלי מאפיינים של תופעת קשב וריכוז ועוד. את הטקסט שכאן הפצתי לפני שבע וחצי שנים בביה"ס "מיתר" ואני מאמינה שיוכל לסייע בשילוב הילד בכל מסגרת. והרי הוא לפניכם.
אני מנשקת לפרידה את הגב' מרים הראל, המטפלת הראשונה שלנו. יהי זכרה ברוך
1. ציפיות קטנות וברורות מאד.
2. חיזוקים חיוביים והרבה
3. גבולות ברורים.
4. יצירת תחושת מחוייבות
5. הענקת תפקידים
6. סיפורי מקרה – חינוך דרכם
7. עבודה קבוצתית
8. מחברת קשר
9. חונך
10. זכור שהילד מאומץ.
נקודה זו לא עלתה בפגישה ואני מוסיפה אותה כי במקור רציתי פוסט על שבועות. שוחחתי עם גילעד יעקבזן שהזכיר לי שעשרת הדיברות אינן רק "עשה" ו "אל תעשה", אלא גם זכור ושמור.

קישור לספר שכתבה Patchwork – children, trauma and therapy / Miriam Grossman-Harel

מרים היתה מומחית לטיפול בפוסט טראומה.
די לדמיין. הזמן יקר מדי. התקשרו למי שאתם רוצים לספר משהו עכשיו ולא רגע אחרי.

מאומצת, מאמצת ופסיכולוגית קלינית = 2 ספרים שווים מאד

מה הורים מאמצים יכולים לעשות
הדרכה חשובה ביותר מאת Nancy Verrier מחברת רבי מכר מצויינים "The Primal Wound" ו- "Comping Home to Self". מאומצת, אם ביולוגית ואם לילדה מאומצת, פסיכולוגית קלינית. כאן תמצית הדברים להורים ובקרוב אפרסם תרגום. להרחבה ולמידע למאומצים קיראו באתרה הקצר והקולע http://nancyverrier.com/

אני ממליצה בחום לצפות בריאיון שנערך עימה ומתפרסם ביו-טיוב. רכזתי את שלשת חלקיו של הראיון כאן למטה לטובת כל קהילת האימוץ.

Deal with the reality of the adoptive situation: …it’s parenting plus! ◾Mother can be alert to and empathic to signs of loss and grieving. ◾Realize that it will be more difficult for her to know what to do for this particular child without genetic markers … be especially aware. ◾If possible, stay home with child; …. ◾Understand child’s coping mechanisms: acting out or compliant…. ◾Try to understand the difficulty in growing up without seeing oneself reflected anywhere…

כדי לקרוא עוד ולצפות בשלשה סרטונים שלה היכנסו לקישור

ושוב תודה לגילעד שעוזר במיפוי "היסודות" לאקדמיה באימוץ

Adoption & Addiction by Paul Sunderland

אחת מההרצאות החשובות שיש בנושא הרצאתו של פול סאנדרלאנד

אם מישהו מוכן לסייע בתמלול ובתרגום ההרצאה עבור קהילת ההורים המאמצים יבורך, תודה שרונה
(במקביל אנו בתהליך לאתר את המייל של פול ואת תמלול ההרצאה באנגלית, כדי שיהיה קל יותר לתרגמה). Adoption & Addiction

 

חירות – גיליון מס' 1, פסח תשע"ד

מאז אותו יום שני – אהבה ועבודה הם מנת חלקנו. המסע המשפחתי שלנו הוא ללא פשרות. מתקדמים,  למרות הנפילות. לאורך השנים ייחלתי לקסם - ללחישה מכוונת שתוביל לרווחה. אני מאמינה בקסמים. פעמים אינספור נכחתי כיצד קסמים מובילים בתוך זמן קצר לשינוי משמעותי.
מיזם האימוץ הוא אלכימיה בין נשמתי כאם מאמצת, כיזמית וכמנטורית. יציאת מצריים שלי היא מתן חירות לתשוקתיי – להציע הדרכה משמעותית מטובי האנשים למען קהילת האימוץ 365 יום בשנה. לפניכם, טעימה ראשונה וניסיונות. תגובותיכם תסייענה להקמת בית הספר האינטרנטי לאימוץ.

חג שמח וחופשת אביב נהדרת לכולנו, באהבה גדולה, שרונה

חירות – גיליון מס' 1 – פסח תשע"ד

 כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ - "…נכנסתי לחנות המשחקים הגדולה ביותר, בובות נחות על מדפים, דובונים עומדים מושיטים לי יד, והזמן- עומד מלכת. ילד שט לבדו ביאור, ללא משוט, ללא מצפן"
על משה, השט ביאור נתון לחסדיו של נס ועל כך שניסים הם לא רק באגדות. הורות כהזדמנות לחירות.   אתר אמאבא. סיפור לחג הפסח מאת שרונה, מאמצת חד-הורית ילד גדול.
מהו סיפור "משה בתיבה" שלכם? הגיבו כאן למטה.

ארבעת המפתחות להבנת האימוץ מה שהוציא את גלעד לחרות אישית יכול לסייע להורים מאמצים ולמאומצים רבים לצאת מ"מצריים" ולקצר את המסע במדבר. ארבעת הקושיות שהפכו למפתחות לגאולה. על חשיבות האבחנה בין הורות לאימוץ, על טראומה ועוד - סרטוני אפרטיף כשרים לחג.

Bonding במרחב הפתוח לחיזוק והשבחת הקשר הורה-ילד. המרחב הפתוח יאפשר לנו לשוב הביתה כחדשים. שי, מטפל שטח, מלווה אותנו שנים. נשמח שתצטרפו אלינו למסע מיוחד מתבגר והורה מאמץ לפרטים ושיריון מקום.

להבקיע את ים סוף בחיפה - Pre & Post Adoption אישה מחליטה לאמץ ילדה בת 10, אימוץ פתוח. האם זה ייתכן? מרצה ותיק באקדמיה קרא בספרים והתעקש: "אין זו האמת!". "זו האמת!"  מוכיחה צילה לנשים וגברים הרוצים להפוך להורים. ממש בימים אלו נפתחות קבוצות חדשות. להורים מאמצים חדשים וותיקים צילה מציעה גישה אוטנטית המשלבת שיטות טיפול מהפכניות.

הגיבו ושתפו הורים מאמצים, בוגרים מאומצים ואנשי מקצוע, כדי לקבל הדרכה ותמיכה ולהשפיע באהבה, 365 ימים בשנה - בעמוד שכאן

אפשר כמובן לשלוח דוא"ל childadoptionisrael@gmail.com
שמחו אותי לחג החירות עם תגובות שלכם לפוסטים בבלוג
ובעיקר שתפו  חברים. תודה, אמא אמיתית.

 

במרחב הפתוח – מסע להורה וילדו

 

 

 

המסע הורה-מתבגר מתקיים בשיתוף ובעידוד
עמותת אומץ לאמץ, ארגון הגג לקידום האימוץ בישראל
ות.ל.ם – רשת ארצית לטיפול פסיכולוגי, אבחון והכשרה.
* המסע מסובסד (מאד) ע"י השירות למען הילד, משרד הרווחה.

החוץ מאפשר משהו אחר:  הבּן יצא מהרכב לפגוש את הרוח, העצים והאש ובעיקר את עצמו. כשהצטרפתי מצאנו רוגע. המרחב הפתוח מאפשר לנו לשוב הביתה כחדשים.  שי טייל עם הבן שלי במרחבי מושב עופר. הם פגשו בע"ח, הבעירו אש, אכלו ושוחחו.

לעיתים טיפטף הגשם לעיתים דמעות. מה בדיוק אני לא יודעת.  תמיד קרה מה שנכון. במשך שנים רציתי שנצא יחד – ילדי ואני למרחבים הטובים של ארצנו. עם שי יצאנו למספר שעות, רציתי שנתרווח למספר ימים.

הצעתי שנצרף אלינו מתבגרים נוספים. אני יודעת שהחוויה המשותפת של כל אדם בחוץ פותחת. לנו ההורים- השקט שלנו עם עצמנו, עם הילדים וכולנו שותפי האימוץ הוא סגולה. טבע, עצים, הליכה, קנקן חם, מדורה, כבשים ואולי גם פרות.

יומיים בחוץ. פעמים רבות זה בדיוק מה שאנו רוצים וצריכים. אבל כמה פעמים באמת יוצא לנו לצאת? הנה ההזדמנות!!!
שי גטריידה, מטפל שטח, מלווה אותנו שנים. נשמח שתצטרפו אלינו למסע מיוחד.
ימים חמישי-שישי 5-6.6.2014 איסרו חג שבועות. עד 12 משפחות: הורה וילד מתבגר (מאומץ).
מלאו את הטופס – וקבלו מידע מפורט (מחיר, ציוד להביא) שריינו מקומות בהקדם!
הפרטים שלכם יישמרו בדיסקרטיות מלאה.

שי גטריידה במרחב פתוח – המסע הטיפולי – Wilderness Therapy -
נייד: 0507663028

מיילים ישירות לאמא אמיתית
mailto:childadoptionisrael@gmail.com

הנכם מוזמנים לכתוב תגובה, נשמח להתייחס, תודה

דואר אלקטרוני *
שם פרטי *
שאלות ובקשות אישיות
גיל המתבגר/ת *

סקר למאומצים שעורכת ש. מאומצת

פנתה אלי מאומצת העורכת סקר, המאומצים קדימה, הקליקו מלאו בהצלחה
זהו נוסח הפניה שלה אלי, השמטתי פרטים מזהים, אם היא תרצה היא תפרט בתגובות לפוסט הזה.
הגעתי אלייך דרך … בתור ילדה מאומצת, אני עושה כרגע את הסמינריון שלי על שאלה שמעסיקה ומעניינת אותי- מה משפיע על אופי של אדם יותר? גנטיקה או סביבה? אני עורכת מדגם ע"י שאלון ומתוכו אני רוצה כ- 50 תצפיות של מאומצים.

קישור לסקר בבקשה

https://docs.google.com/forms/d/13SQpAh4vMwkrtU9pEP_KXiG-a9B6ih19BkcAouR4uVg/viewform

ארבעת המפתחות לאימוץ 3 סרטים

לפניכם, שלשת הסרטונים. גילעד (מאומץ) ושרונה (אם מאמצת) משוחחים על אימוץ.
מיזם האימוץ הינו פרויקט להענקת הדרכה ותמיכה לקהילת האימוץ, ע"י טובי המומחים בארץ.
במפגש כאן לגעד ושרונה מגישים לכם טעימה ראשונה, התגובות שלכם יסייעו בפיתוח סדרת תכנים.

ארבעת המפתחות להבנת האימוץ מה שהוציא את גלעד לחרות אישית יכול לסייע להורים מאמצים ולמאומצים רבים לצאת מ"מצריים" ולקצר את המסע במדבר. ארבעת הקושיות שהפכו למפתחות לגאולה.

סרטון מס' 1 – האבחנה בין הורות לאימוץ
במהלך הצפייה הפעילו את כפתור הכיתובים המלבני Caption לקריאת תמליל בעברית (למטה מימין במסך סרטון ה- YouTube)

שרונה: יוצא לך להיפגש הרבה עם הורים מאמצים, עם מאומצים בעיקר בוגרים. יש איזה קושי שאתה מגלה מהשיחות שלך שמשותף לרובם? גילעד: אני חושב שהמון הורים מאמצים, ההורות המאמצת היא בשבילם ההורות הראשונה. והרבה פעמים קשה להבדיל ב"ילד המאומץ", בין ה"ילד" ל"מאומץ". כי ילד זה ילד, וכל הילדים המאומצים הם ילדים, ברובם הם בעצם ילדים רגילים שעברו משהו לא רגיל. עכשיו, הקו הראשון שצריך לעשות, הקו המפריד הראשון, אני חושב, שיכול מאד להקל זה מה הורות, ומה אימוץ, באתגרים שעומדים מולנו. יש להורות בפני עצמה, כאבא לילדים שהם כבר די גדולים, יש את האתגרים שלה שהם לא קשורים לאימוץ בכלל.

יחד עם זה יש בתוך זה את העניינים הספציפיים המאד ייחודיים ואופייניים לאימוץ, אבל הקו המפריד הראשון הוא, מה הורות? מה אימוץ? כדי לא לצבוע את הכל באימוץ, כי אז אנחנו חוטאים גם לקשר וגם לילד.

סרטון מס' 2 – 4 המפתחות המאפיינים המשותפים לאימוץ

שרונה: גילעד, אתה חושב שלילדים מאומצים, צעירים או בוגרים יש מאפיינים משותפים?

גילעד: לא וכן. כי כל אחד הוא בעצם….האמירה כל מקרה לגופו היא נכונה. יחד עם זה אני חושב שיש אזורים שבתוכם אפשר למקד את ההתנהגות או את התחושות או מה שזה לא יהיה שבא מולך מבחינת אתגר הורי, נקרא לזה. אפשר לשייך אותו לארבעה תחומים עיקריים שבתוכם "נופלים" כל המאומצים. כל אחד ברמה שלו, כל אחד בצורה שלו ובאופן אחר והחכמה היא לזהות מאיפה זה בא כדי לתת לזה את המענה המתאים או רק להיות שם כדי להכיל את זה ולתת לזה להיות כי זה יהיה. ארבעת התחומים האלה בעצם הם באיזשהו אופן כרונולוגיה.

אנחנו מדברים על טראומה. על טראומת ההפרדה מהאמא הביולוגית, היולדת, האמא הראשונה, נקרא לה איך שנרצה. אחר כך יש את עניין ההיקשרות להורים המאמצים, החדשים, השניים, איזה טייטל שבוחרים להם וההיקשרות, האטצ'מנט והבונדינג הזה שהוא מהווה את היסוד לכל מערכת היחסים איתם בהמשך. יש את ההסתגלות לתוך הזהות הכביכול נוספת/חדשה. אחר כך בא עניין השייכות. איך אני בונה את השייכות שלי לתוך המעגל שבו אני חי. ואחר כך יש את הזהות. בגיל העשרה בונים את הזהות האינדיבידואלית שלי למול השייכות שלי. יש את הבעיטות של של הטינאייג', איפה אני שייך, איפה אני …יש לי זהות משלי. ואז אנחנו מגיעים בסופו של דבר לבגרות שבה אתה די מעוצב ואז אתה מתחיל בעצם את החיים הבוגרים שלך.

סרטון 3 מתוך 3 – האימוץ לאן הולך?

נשמח לכל תגובה. ההתייחסות שלכם תכוון אותנו לפיתוח של תוכנית הדרכה. עפ ידע וניסיון שגלעד צבר בדרכו הייחודית.

גילעד: הנושא של לאן זה הולך בעצם. מה אנחנו רוצים מהילד הזה, מה אנחנו רוצים מההורים האלה. עכשיו מדובר בעצם באירוע שקורה נורא מוקדם וההשפעות שלו הן, עד היום לפחות, היו כמעט לכל החיים. אני חושב שבראייה ובהבנה נכונה של החוויה של שני הצדדים, גם של המאומץ וגם של המאמצים אפשר לגעת בדברים הבעייתיים או באתגרים או בכאבים במקום הנכון ובזמן הנכון ולצמצם את פרק הזמן שבו אנחנו מתעסקים עם ההשפעות ולהגיע יותר מוקדם למקום שבו התמונה שלמה, הזהות מעוצבת ופחות או יותר מבוססת ואותו ילד, כמו כל ילד אחר, מגיע לגיל שבו הוא נכנס לבגרות והוא נכנס לבגרות בלי התרמיל הכבד הזה. החור השחור הזה שכולם מדברים עליו, אני היום בהחלט מאמין שהוא לא הכרח המציאות. הוא ישנו, אני לא קורא לו חור שחור יש מושגים אחרים, הוא ישנו, צריך לגעת בזה, לזהות את זה בדיוק, לטפל בזה. זאת לא מחלה, אבל צריך לטפל בזה, ולתת לזה את המענה הנכון ואפשר בהחלט להגיע למקום שבו המאומץ הבוגר מגיע כבר לגיל הבגרות מוכן לחיים, והאירוע שקרה הרבה לפני לא משפיע לו על חייו הבוגרים או משפיע באופן מצומצם, בדומה לאם קרתה פציעה בילדות. אנחנו לא יכולים לדמיין מצב שבו קרתה איזה פציעה בילדות הילד נחתך או משהו כזה ובגיל 25 הפצע עדיין מדמם. נחתכת בגיל ילדות ומה שיש לך בגיל בגרות זו צלקת סגורה, הוא מסתובב עם צלקת שלפעמים מדגדגת או העור שם קצת רדום או משהו כזה אבל זו צלקת, זה זכרון של משהו שהיה. עם מאומצים היום אנחנו מגלים המון שמסתובבים בעצם עם פצע פתוח ומדמם.

שרונה: אז בעצם בסדרה של תכנים שנוכל לתת אחרי החג נוכל לגבש איזושהי חוויה הורית כדי שאיזשהו מעשה שקרה הרבה שנים בתחילת חייו של הילד ייצבע באור אחר?

גילעד: אולי. אולי. אני חושב שבבסיס הדברים יש את הצורך, וזה צורך, וזה עניין של אחריות הורית לדעתי, כהורה אני אומר את זה, להבין מה זה, ולפעמים צריך הרבה אומץ בשביל זה, כי יש חשש להסתכל על מה זה הדבר הזה.

לפני 7 שנים

לפני 7 שנים בדיוק, יקירי, את ליל אמש ישנת במיטה בחדר עם עוד שלשה חבריך למסע החיים. בחדרים הסמוכים ישנו ילדים רכים, ארבעה בכל חדר. מה עבר עליך בליל אמש הזה לפני 7 שנים?
תקווה, פחד, חלומות שהתנקזו לפתע לרגע אחד. הצלחת להירדם, מתוק שלי?

לפני שבע שנים ברגע אחד נכנסת לרכבה של אישה. שבועיים קודם פרצת לבית בו חיית עם תמונותיי בידיך. בצהלות גדולות כתרועות שופר הכרזת לכל הילדים להגיע. טיפסת על כסא הושטת ידייך לתקרה וסימנת אי שם הרחק מעל ראשך: "אמא, שלי כזו גבוהה!" ירדת מהכסא והראת להם תמונות: "תראו איזו אמא יפה!" ואז כשהחזה שלך מתוח מגאווה שלפת את קלף הג'וקר: "אני הולך לגור ליד הים, לא ים אחד, שלשה!". ואכן הכנתי לך אלבום עם המון תמונות של ים זריחה, שקיעה ומה שביניהם כי כזו אני – בלי הים לא זזה. אחכ הגיע יום שני 1.1.2007. הגענו הביתה. ועוד יומיים אולי שלשה השמש קראה לנו לצאת. הלכנו ברגל עם תיק קטן והגענו לים. כל כך התלהבת, כל כך שמחת לראות את הים שלך, שלי שלנו – ואז ידעתי אתה באמת הילד שלי.

ברחמי לא היית, ברכבי היית. וכך אישה לבדה נשאה-נסעה שעות ארוכות ילד קטן מעיר דרומית יבשה בדרכים עמוסות מכוניות בהן נוהגים אנשים ואף אחד לא מנחש שילד חדש ברכבי. אף אחד לא מעלה על דעתו שעל מנשא הרכב מאחור תלויות אופנייך, אלו שקבלת עוד קודם מהאם שילדה אותך מרחמה. על ברכך במושב האחורי מונחים אלבומים עם תמונות סדורות אחת אחת, כתב יד מעוטר וזכרונות פסיפס של חגיגות הולדת, בריכות, תחפושות. ובאף אחת מהן, אף לא באחת אין אות לאם אין סימן לאב.

הרכב הזה שנשא את שניינו הביתה היה לנו למרפא פעמים כה רבות. נסענו. צפונה, דרומה, קדמה וימה. נסענו ואתה מביט איך הנוף חולף מתענג על העולם שסוף סוף התחיל לנוע לכיוון הנכון.

פרצת בבכי בדרך הביתה. מתאבל? פוחד? חושש מאישה זרה שהכרת לפני אי אילו ימים. בביתה ביקרת רק פעם אחת. והנה אתה עימה כבר שעות למקום שיהפוך לביתך. הבכי המשיך ובליבי ידעתי שאם אעצור אולי תעצור גם אתה. קיבלתי את הבכי שלך, קיבלתי אותך והמשכתי. קרו דברים בדרך הזו שלולא היית ישוב שם לבדך הייתי עוצרת בצד מושיטה עזרה לאחר. איך יכולתי במצבי? לא יכולתי! כאם טרייה זו שעה שלימה עמדה לנגד עייני מציאות אחת "שלומך". הסטתי את הרכב מהמסלול והמשכתי.

הבכי המשיך. ושוב הסטתי את הרכב. נכנסתנו לכפר זר לי ולך. המשכנו לליבו. הירח עלה,

שמיים בהירים של ערב. נסעתי לאט ובדקתי "אולי תרצה לנהוג?" לא האמנת! כל כך כל כך שמחת. אמא חדשה מאפשרת לי לנהוג. התיישבת על ברכי, ניגבת את הדמעות. אותת לכיוון הנכון ונסענו במגרש שכוח אל.

מאז בכל פעם שקצת קשה או מאד מאד קל, אתה מתיישב על ברכי.

אם אנחנו ברכב-רחם שלנו אתה נוהג. אחרת, אני פשוט מחבקת אותך שיהיה לנו יחד שלנו, שקט ומרפא.